פסק-דין בתיק ת"א 39707-05-10

בפסק הדין מהיום ניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה שבין התובע לנתבעת מס' 3, שהוגש וסומן ב/מ1.

התביעה כנגד קרנית נדחתה ללא שהתובע חויב בהוצאות.

ההודעה לצד שלישי שהגישה קרנית נמחקה ללא צו להוצאות, ונקבע כי הצדדים פטורים מיתרת אגרה בהודעה.

נותרה לדיון דרישת קרנית והנתבעים 1-2 לחיוב הנתבעת 3 בהוצאותיהם.

מדובר בתאונת דרכים בה נפגע התובע בעת שמלגזה שהיתה נהוגה בידי הנתבע 1 ובבעלות הנתבעת 2, פגעה בו. המלגזה בוטחה בביטוח חובה על ידי הנתבעת 3.

לאחר הגשת כתב התביעה נוהל מו"מ בין התובע לנתבעת 3 ובסופו הסכימה הנתבעת לפצות את התובע על נזקיו. הנתבעת שלחה לתובע שטר קבלה וסילוק, התובע חתם על שטר הקבלה והחזירו לנתבעת. אלא שאז חזרה בה הנתבעת מהסכמתה. במכתב ששלחה לב"כ התובע הודיעה לו על ביטול הסכמתה מהטעם שלפי בדיקותיה לא היה לנהג המלגזה (הנתבע 1) רישיון נהיגה בר תוקף במועד התאונה, משום שלא עמד בדרישות תקנה 39א(ח) לתקנות התעבורה המחייבת קבלת הדרכה לפי תכנית רשות הרישוי כתנאי לנהיגת מלגזה והפעלתה.

לאור טענת הנתבעת 3 תיקן התובע את כתב התביעה וצירף את "קרנית" כנתבעת נוספת. קרנית מצידה הגישה הודעה לצד שלישי כנגד הנהג ומתירי השימוש במלגזה.

היום, בפתח הדיון שהיה קבוע לשמיעת הראיות, הודיעו התובע והנתבעת 3 כי הגיעו להסכמה לפיה נטלה על עצמה הנתבעת 3 את החבות לפיצוי התובע, וכן הוסכם כי הנתבעת תשלם לתובע את הסכום שהסכימו עליו בהסכם שבוטל, כשהוא משוערך להיום.

משמעות ההסכם היא כי הנתבעת 3 העניקה כיסוי לחבות הנתבעים 1-2 נהג המלגזה ובעליה, וכפועל יוצא נדחתה התביעה נגד קרנית.

הנתבעים 1-2 וקרנית עומדים על חיוב הנתבעת 3 בהוצאותיהם. לטענתם, הם נגררו להליך ללא כל הצדקה. ראשית, משום שבין התובע לנתבעת 3 נכרת הסכם מחייב ולנתבעת 3 לא היתה עילה בדין לבטלו. שנית, משום שהדרישה בתקנות התעבורה המחייבת אדם המבקש לנהוג ולהפעיל מלגזה לקבל הדרכה לפי תכנית של משרד הרישוי ומשרד התמ"ת, אינה מהווה תנאי לקיומו של רישיון נהיגה בר תוקף ואינה שוללת כיסוי ביטוחי.

הנתבעים טוענים כי כל העובדות והטענות היו ידועות לנתבעת 3 מתחילת ההליך, וכי משבחרה לנהלו עד למועד שמיעת הראיות ממש ורק אז ליטול על עצמה את החבות, עליה לשאת בהוצאות שנגרמו להם בגין ניהול ההליך עד כה, כפי שפורט בטיעוניהם בפניי.

הנתבעת 3 טוענת כי מדובר בהסכם פשרה וכי הלכה למעשה עמדה לה טענת הגנה ראויה ומוצקה שכן לגישתה משלא קוימו דרישות תקנה 39א(ח) לתקנות התעבורה נהג הנתבע 1 במלגזה ללא רישיון נהיגה בר תוקף. למרות זאת הסכימה ליטול על עצמה את החבות בנסיבותיו המיוחדות של תיק זה - בשל הסכמתה לפצות את התובע שמקורה בטעות שנבעה מתקלה אצל הנתבעת אך בהתחשב בטענה שמדובר בהסכם שהתגבש לכדי הסכם מחייב. בנסיבות אלה, נוכח העובדה שבסופו של יום נחתם הסכם פשרה סופי טרם שמיעת הראיות, ומהנתבעים האחרים נחסך הסיכון שיחויבו בפיצוי התובע נוכח הטענה להיעדר רישיון - מבקשת הנתבעת 3 שלא לחייבה בהוצאות.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים שפורטו לעיל ושנטענו בפניי בהרחבה, ובאיזון בין טענות הנתבעת 3 והעובדה כי הסכימה ליטול על עצמה את החבות טרם שמיעת הראיות וכי טרם הוכרעה לגופה שאלת תוקפו של רישיון הנהיגה מקום בו לא קוימו דרישות תקנה 39א(ח) מחד, ובין טענות הנתבעים כי הלכה למעשה לא השתנה דבר מראשיתו של ההליך, כי נגרמו להם הוצאות בפועל בגין ניהול ההליך במשך למעלה משלוש שנים, התייצבות בארבע ישיבות בית משפט, הגשת בקשות שונות והגשת ראיות (תצהירים ומוצגים), ועל מנת שלא יצא שכרו של בעל דין בהפסדו, מאידך, ראיתי לחייב את הנתבעת 3 לשלם לנתבעים 1-2 (יחד) ולקרנית הוצאות בסכום כולל של 4,500 ש"ח (לכל אחד).  

אשר על כן, ניתן בזאת תוקף של פסק דין להסכם הפשרה שבין התובע לנתבעת מס' 3, שהוגש וסומן ב/מ1.

התביעה כנגד קרנית נדחית.

ההודעה לצד שלישי שהגישה קרנית נמחקת ללא צו להוצאות.

הצדדים פטורים מיתרת אגרה בהודעה לצד שלישי.

הנתבעת 3 תשלם לנתבעים 1-2 (יחד) ולקרנית הוצאות בסכום כולל של 4,500 ש"ח (לכל אחד).  

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.